תפקיד הבימאי.ת הקהילתי.ת הוא תפקיד מיוחד, תפקיד שמחולל תהליכים שמשפיעים על קהילות, תפקיד שמפנה מקום ליצירתיות, תפקיד שמתווה דרך ליצירה משותפת, תפקיד עם קסם בקצות האצבעות.

לא רק שעבודה בסביבה רועשת זו חוויה קשה לאורך זמן לאנשי החינוך, היא גם פוגעת בתלמידים שזקוקים לשקט כדי לחוות למידה והתפתחות.

שחיקה שמתעלמים ממנה לא נעלמת, להפך, היא רק גדלה. בשקט בשקט היא מכרסמת בתוכנו ואם נתעלם ממנה מספיק זמן יגיע רגע שכבר יהיה מאוחר מידי

ההורים בחרו בנו לשעה בשבוע (לפעמים יותר) כדי שנהיה עם הדבר הכי חשוב להם בחיים. הילד/ה שלהם. אני רואה בבחירה הזו המון משמעות והכרת תודה. זה לא מובן מאליו!

ההבדל הגדול ביותר הוא – שאין לנו ארגון שיהיה הגב שלנו ושותפים שיחזיקו לנו את היד.
במצבי חירום (קורונה, מלחמה…) אין מי שידאג לנו.
אנחנו דיי לבד במערכה.

המאמר שלפניכםן הוא אחד מכלי העבודה של מדריכי ומדריכות מעין התיאטרון. החלטתי לתת לכם הצצה למאחורי הקלעים שלנו כי אולי גם אותם תוכלו להיעזר במידע החשוב הזה.

האפשרות הזו שיש לנו – למצוא רעיונות חדשים ולצמוח מהם, להרשות לעצמנו ליצור ולהיות משהו אחר וחדש, לצאת מהקווים, להוסיף עוד צבעים וצורות, להביא למצב הנתון פרספקטיבה ייחודית ומקורית…

העתיד של קהילה מקומית אלה הילדים והילדות שלה, שגדלו בתוכה, ספגו את ערכיה ואולי כמבוגרים יחזרו אליה כדי ליצור את אותה המשכיות.

בפרידה אנחנו מאפשרות מבט אל העבר הקבוצתי שלנו, נותנות את המקום להכרה בערך ובמשמעות של מה שחווינו ולמדנו ביחד, מפנות את המרחב למפגשים אינטימיים

המודל הזה מאפשר לכל אחת בצוות שלנו לעבוד בקהילה שבה היא חיה או בקהילה סמוכה, מה שיוצר מצב מושלם של win-win

אם נסתכל 'למעלה' נראה ש'התרבות והספורט' נמצאים תחת אותו משרד ממשלתי ואם נחזור לשטח נראה

קל להתבלבל ולחשוב שחוגי תיאטרון עוסקים בכוכבות וב- SHOW. לדעתי, זהו פספוס ענק. פספוס של

בעולם החינוך החדש אנחנו מבינים שיש אפשרות אחרת – גם המבוגר וגם הילד יכולים לקבל מענה לצרכים שלהם

"עזבי אותך, זה לא מקורי. עשו כאלה מליון לפניך, אין בזה חידוש, זה לא אומנותי, את לא באמת יוצרת…" 

לנו כמבוגרות קשה להבין את זה.
בדרך כלל התגובה שלנו תהיה: "קבלי את זה כמחמאה…"

אין מדריך או מדריכה שלא מכירים את האתגר הגדול בחלוקה לזוגות בקבוצות של ילדים.

הבוקר יער התינוק שלי האריך שינה (טפו טפו) והתפנו לי ולבנותיי מספר דקות איכות משותפות.

למה בחרתי דווקא בנישת החוגים בחינוך הבלתי פורמלי? אני אשמח לספר. מבחינתי הכל מתחיל בחוויית הבחירה.

שתיקה, שיתוף פעולה, התנגדות, צעקות,  בכי, בדיחות, כעס, ברוגז… כל אחת מאיתנו במהלך החיים…

ילדים הם שחקנים גדולים. ככה. טבעי. בלי שמישהו לימד אותם. אבל אז מגיע גיל מסוים…

"מה זה אומר חוגי תיאטרון חברתי?"
שואל אותי כל מי ששומע על החוגים שלנו.

"אני שומרת על המרחב האישי שלי ושל חברותיי/חבריי" חלק מהותי מניהול מערכות יחסים…

הקשבה הקשבה הקשבה… מה לא נאמר עליה? מי לא רוצה אותה? ומי לא מתקשה ליישם אותה בחייו?

אתן ודאי מכירות את זה שילדים נמנעים מלעשות משהו ולו רק בגלל הפחד מתחושת הכישלון…

"אני משתתפת רק אם נעים לי" אחת הסיבות שאנחנו כל כך אוהבות להדריך חוגים היא הבחירה.

כדי שילד יחוש ביטחון להשתתף בחוג הוא זקוק למרחב בו הוא ירגיש ביטחון. איך אנחנו המבוגרים יכולים…

רעיון למשחק רגשות שאנחנו במשחקים בחוג ואפשר לשחק גם בבית: שם המשחק – איפה הרגש הזה מתחבא לי?

בשנת 2019, שלוש שנים לאחר שהתחלנו את הפעילות בחוגי מעין התיאטרון עצרנו לכתוב חזון.