קל להתבלבל ולחשוב שחוגי תיאטרון עוסקים בכוכבות וב- SHOW. האמת, יש לא מעט חוגי תיאטרון שאכן זה המניע שלהם. לדעתי, זהו פספוס ענק. פספוס של העומק והכלים להתפתחות אישית והתפתחות חברתית, שהם הנושאים בהם עוסקים חוגי התיאטרון-החברתי שלנו.
אני הולכת לכתוב היום על דעתי בנוגע לליהוק לדמויות ראשיות בחוגי ילדים ונוער ובאיזה גישה אנחנו נוקטות בחוגים שלנו כשאנחנו ניגשות ללהק להצגות סוף השנה אך כדי להבין לעומק, יש צורך במבט רחב יותר על השדה.
העולם הסובב אותנו נוטף תחרותיות ומקדם אותה כמעט בכל כיוון אליו אנו מביטות, בכל זאת, אנחנו חיות במכונה קפיטליסטית משומנת – על הדברים הטובים והגרועים שבה. לא נוכל להתעלם מכך שהילדים והילדות שלנו בעצם גדלים בסביבה כזו. זה בא לידי ביטוי בתוכניות הטלוויזיה, בציונים בבית הספר, במספר העוקבים שיש לכל אחד.ת ברשתות החברתיות, חודר לתחומי דימוי הגוף ועוד ועוד ועוד..
התחרותיות לא תורמת להתפתחות האישית של ילדים, ההפך הוא הנכון.
ילד אשר גדל על ערכי התחרותיות שואל באופן לא מודע – "מה אני שווה לעומת אחרים?". הוא לומד כך שהערך העצמי שלו הוא תמיד בהשוואה לאחר, מה שמגביר את תחושת הנחיתות שלו. העיסוק בתחרות לא מאפשר לו להתרכז בהתפתחות האישית שלו ביחס לעצמו אלא מוביל אותו להתעסק כל הזמן בהשוואות חיצוניות. הוא כל הזמן במרדף. וגם כאשר הוא הגיע לפסגה והוא המצטיין של המצטיינים והוא בראש הסולם, אין לו מנוחה אי שם בפסגה. הוא תמיד בפחד שמישהו אחר יעקוף אותו, שמישהו יתבלט ממנו, שמישהו יהיה טוב ממנו. האם אלה החיים שנרצה לאחל לו?
אנחנו נרצה לגדל ילדים בסביבה לא תחרותית כי רק כך הם יוכלו להתפנות לערכים שחשוב לנו לקדם בקרב ילדים וילדות: יצירתיות, שיתוף פעולה, הקשבה, חשיבה ביקורתית בגילאים הבוגרים יותר…
חשוב לי להדגיש שאי-תחרות אין משמעותה בינוניות, אלא, הישגיות. הישגיות ביחס לעצמי. השוואה של עצמי היום לעצמי לפני חודש. השוואה של עצמי היום לעצמי בתחילת השנה. זה הזרקור שאנחנו כנשות מקצוע וחינוך שמות עליו דגש כאשר אנחנו עובדות עם הילדים והילדות שמגיעים ומגיעות לחוגים שלנו.
אני שמה לב שכשאר הילדים קולטים שתחרותיות זה לא העניין בחוג שלנו, הרבה מתח יורד מהם ואט אט הם מתפנים ללמידה, להתנסויות חדשות, ליצירת קשרים חברתיים חדשים, להעמקת קשרים, ליציאה מאזור הנוחות, או בקיצור -להתפתחות אישית וחברתית.
וזה מיד לוקח אותי לחשוב ולכתוב על הצגות סוף השנה ועל סוגיית "התפקידים הראשיים".
"אין דבר כזה תפקיד גדול, יש דבר כזה שחקן גדול"
משפט שכל מורה לתיאטרון אומרת לתלמידיה וכן, גם אנחנו.
המסר שלנו לילדים ולילדות הוא שההצגה היא משימה קבוצתית וכל תפקיד בה הוא משמעותי להצגה ובלעדיו היא לא תוכל להתקיים. אצלנו אין כוכבים ואין כוכבות.
השיקולים שלנו בבחירת התפקידים להצגות נובע מתוך תהליך חשיבה מעמיק על כל ילד וילדה בקבוצה. אנחנו משתדלות לחבר לכל אחד ואחת תפקיד שהם מצד אחת יצליחו 'להחזיק' ומצד שני גם יגרום להם לעמוד טיפל'ה על קצות האצבעות, כלומר, יאתגר אותם במידה הנכונה.
לא פעם קרה שילד או ילדה לא היו מרוצים מהתפקיד שקיבלו ואז ביחד אנחנו מוצאות איתם את הדרך להתחבר, להרחיב את הטקסט, לעבות את מערכות היחסים בינה לבין דמויות אחרות. אני חייבת להודות שזה אחד השלבים המאתגרים ואהובים עלי מכיוון שאני יודעת שיש בהתמודדות הזו עם מצבים לא רצויים למידה משמעותית והזדמנות לפיתוח חוסן אישי אשר במרוצת החיים יתן לאותו ילד או ילדה כלים להתמודדות עם סיטואציות דומות שהחיים יזמנו לו/לה. בנוסף לכך, ההתמודדות הקבוצתית עם ה'משברים' שהליהוק מזמן תורמת לתחושת ההתלכדות הקבוצתית, האחריות ההדדית והמעורבות החברתית אחד כלפי השניה.
לסיום אצטט שחקן ויוצר מופלא מלהקת סקפינו אשר פגש את קהילת הנוער שלנו ביום השיא של הקהילה בפברואר 2023 ואמר להם כך:
"יש לכם הזדמנות מיוחדת שלא ניתנת בדרך כלל בעולם המשחק והיא – לחוות הצלחה משותפת. כשהקהל יצא מההצגה שלכם, הוא לא יזכור שחקן אחד בודד אלא את הקבוצה כולה ולכן, ההצלחה המשותפת שלכם היא החשובה. לא גודל התפקיד שלכם הוא שיקבע אלא איך אתם תעבדו בשיתוף פעולה ופרגון אחד עם השניה".
(חיים עבוד, להקת סקפינו)
