את המשפט "היא העתיקה ממני" אני שומעת חדשות לבקרים בקבוצות שאני מנחה, בדרך כלל בכיתות היסודי.
למה שזה יפריע לילדה שמישהי אחרת השתמשה ברעיון שלה?
לנו כמבוגרות קשה להבין את זה,
לרוב התגובה שלנו תהיה: "קבלי את זה כמחמאה, היא חושבת שהרעיון שלך טוב…"
עברו מספיק שנים כדי שנשכח את העמדה של אותה ילדה שנפגעה עד עמקי נשמתה מכך שחברתה לקחה את הרעיון שלה והשתמשה בו.
כדי לנסות להתחבר לרגשות של אותה ילדה ולהבין מדוע זה כל כך פוגע כשילד אחר משתמש ברעיון שהיא הביאה ניסיתי לחזור במנהרת הזמן אל עצמי באותן כיתות יסודי וחיפשתי את התחושה המדוברת.
לא עלתה בזכרונותי סיטואציה ספציפית אבל כן עלו בתוכי תחושות של הגוף (כי מה שהמוח שכח, הגוף זוכר)
אני זוכרת את עצמי מפחדת על המקום החברתי שלי.
חוששת שמא אני אעלם, שהייחודיות שלי תיפגע. שהניראות שלי תדעך.
שהילדה האחרת תתפוס לי את המקום.
אני זוכרת חוויה של תחרותיות ואמונה שאין באמת מקום לכולנו לזהור, אלא רק לאחת.
הזכרונות האלו הפילו לי אסימון שמדובר פה בעצם בהשפעות של החינוך לתחרות.
אם נרצה ואם לא, העולם שאנחנו חיות בו מקדם תחרות.
התחרותיות צועקת אלינו מכל עבר – מי הכי שווה? מי שיש לו הכי חדש, הכי גדול, הכי מצליח, הכי הרבה….
כבר כמה שנים אני מתפלפלת עם נושא התחרות ותוהה האם הוא מקדם אותנו כבני אדם. התשובה שנבנית בתוכי היא שחינוך לתחרות בגיל הרך ובגילאי היסודי לא רק שהוא לא תורם לנו כבני אדם, אלא הוא מעכב אותנו.
אני אסביר:
אם נרצה ואם לא, אותה תחרות פוגעת בתחושת הערך העצמי בקרב ילדים.
מה הסיבה?
לפי התאוריה של אדלר התחרות מקורה בתחושת נחיתות.
(רגש הנחיתות הוא הפער בין איך שאני תופסת את עצמי לאיך שהייתי רוצה להיות. ככל שהפער יותר גדול רגש הנחיתות שלי יותר גדול)
אדלר דיבר על נחיתות חברתית – האחר הוא נקודת השוואה. משום שאנחנו נולדים בהקשר חברתי ההשוואה שלנו לאחר מציבה בפנינו התמודדות על הערך העצמי.
ילד אשר גדל על ערכי התחרותיות שואל באופן לא מודע – "מה אני שווה לעומת אחרים".
כאשר ילד גדל באווירה שהערך העצמי שלו תלוי בהשוואה שלו לאחרים – תחושת הנחיתות שלו תהיה משמעותית יותר.
העיסוק בתחרות לא מאפשר לנו להתרכז בהתפתחות שלנו, אלא מוביל אותנו להתעסק כל הזמן בלהיות יותר מאשר אחרים.
אם תרצו – זה כמו להחזיר את המבט מהסתכלות החוצה להסתכלות פנימה.
ואם נחזור לשאלה איתה התחלנו את המאמר:
"למה שזה יפריע לילדה שמישהי אחרת השתמשה ברעיון שלה?"
לאותה ילדה שהפנימה שהחיים שלנו מתנהלים בתחרות, יהיה קשה לראות את הצד החיובי בכך שמישהו אחר משתמש ברעיון שלה. העובדה שהוא לקח ממנה השראה, שהוא חשב שהרעיון שלה טוב ורצה כמוהו גם לעצמו לא יכול להיתפס במוחה הצעיר כמשהו חיובי.
אז מה הוא הריפוי לאותה תחושת נחיתות?
תנועה לעבר תחושת השייכות. כאשר ילד גדל בסביבת מבוגרים שמודעים לחשיבות של תחושת השייכות ודואגים לקדם אותה – הוא ירגיש טוב יותר עם עצמו.
כאשר ילד מרגיש עצמו שייך הערך העצמי שלו עולה וכך קל לו יותר להתמודד באינטראקציות החברתיות.
איך בכל זאת נוכל לעזור לאותה ילדה שנעלבה?
נתחיל בכך שניתן תוקף לרגשות שלה:
"נעלבת כי X השתמשה ברעיון שלך?"
החוויה שמה שאני מרגישה הוא לגיטימי ואנושי בנוסף לכך שהמבוגר המשמעותי שאיתי רואה אותי ואת הרגשות שלי – כבר מאפשרים לי לנשום ולהרגיש "אני לא לבד".
