שתיקה, שיתוף פעולה, התנגדות, צעקות, בכי, בדיחות, כעס, ברוגז…..
כל אחת מאיתנו במהלך החיים למדה מה היא הדרך שלה לתפוס מקום/לקבל יחס/להרגיש שייכת.
זה מתחיל במשפחה, ממשיך לגן, לבית הספר, לחוגים אחר הצהריים, פעילויות בתנועה, בית ספר, צבא, בטיול הגדול, במקום העבודה ובעצם בכל קבוצה בה נתקלנו וניתקל בחיינו.
כילדים ההתנהגויות האלה מופיעות פעמים רבות באופן לא מווסת.
כשמבוגר פוגש בילד שמפריע הוא מנסה לחדול את ההפרעה (בשיטות הישנות והדהויות):
״אני מבקש שלא תפריע״
״עכשיו יושבים בשקט״
״תישבי יפה״
״תתנהגי כמו ילדה בוגרת״
ובעצם בלי לדעת, המבוגר מדשן ומזין את ההתנהגות של הילד.
למה? בואו נתחיל מההתחלה.
הצורך הרגשי והמהותי ביותר עבור בני האדם הוא – תחושת השייכות.
ברגע שכואב לילד בתחושת השייכות הוא יעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי להרגיש שייך.
ילד שניסה במהלך חייו להרגיש שייך בעזרת שיתוף פעולה אך לא נחל הצלחה בכך, ינכס לעצמו אסטרטגיות התנהגות אחרות אשר יגרמו למבוגר המשמעותי שאיתו להבחין בו. גם במחיר שהמבוגר יכעס עליו/יתאכזב ממנו…
המטרה שלנו המבוגרים היא לעזור לאותו ילד לצאת מאותו מעגל אליו הוא הכניס את עצמו.
איך נוכל לעשות זאת?
בתור התחלה נזיז את הזרקור שלנו מההתנהגויות המפריעות להתנהגויות אותן אנחנו רוצים לעודד. בהתחלה זה יהיה מאתגר ולא טבעי אך תוך זמן קצר נשים לב שכאשר הילד מבין שאת תשומת הלב שלנו הוא יקבל בעיקר כאשר הוא ישתף איתנו פעולה תתחיל בתוכו תנועה אל תחושת השייכות הטובה.
אם נבין שמאחורי כל דפוס התנהגות מפריע קיים צורך אמיתי של רצון להרגיש שייך, רצון להתקבל כפי שאני, רצון להיות חלק ממשהו, רצון שיראו אותי, אז נוכל לעזור להם לקבל מענה לצורך המהותי הזה והופ ההתנהגויות המפריעות יפנו את מקומן להתנהגויות חיוביות אותן נרצה לקדם.
