ילדים הם שחקנים גדולים.
ככה. טבעי. בלי שמישהו לימד אותם.
אבל אז מגיע גיל מסוים שהם שוכחים את זה, מכבים בתוכם את השחקן הלהוט, המתלהב, הטוטאלי.
מתחילים להיכנס למוחם הצעיר הפחדים, השיפוטיות, הביקורת וככל שאלה עולים כך עולמו היצירתי של הילד מצטמצם.
הקול הפנימי שבעבר היה בטוח בעצמו פתאום מאוד מעורער.
אני פוגשת אותם בחוגים שלי, רואה בעיניים שלהם את הרצון הגדול להביע, ליצור אבל הפחד גדול מזה, הוא משתק:
״מה יחשבו עלי״
״הרעיון שלי גרוע״
״אין לי רעיון״
״אני לא טובה״
ועוד ועוד….
אז מה עושים? איך מחזקים אצל ילד ביטחון? איך גורמים לקול הפנימי שלהם לשנות כיוון ובמקום לרדת על עצמם, להרים לעצמם?
זה בהחלט אתגר, אך זה אפשרי.
נתחיל ביצירת מרחב בטוח ונטול שיפוטיות אשר יאפשר לילד להביע את היצירתיות שלו, מקום שמקבלים אותו בדיוק כפי שהוא.
איך עוזרים לילד לייצר תחושת ביטחון? בעזרת תחושת שייכות!
כדי שילד יחוש ביטחון הוא צריך לחוש שייך, חלק מקבוצה.
לנו כמבוגרים אין שליטה על תחושת השייכות של הילד כיוון שהיא סובייקטיבית, אך אנחנו יכולים לעזור לו להתקדם לעבר תחושת השייכות. כיצד? בעזרת תרומה ומועילות!
כדי שילד יחוש שייך הוא צריך לדעת שהוא תורם לקבוצה. ולא רק שהוא תורם אלא שהתרומה שלו מועילה. בזכות אלה הוא יחוש עצמו כמשמעותי לקבוצה ומשם הדרך לחיזוק תחושת השייכות כמעט בטוחה.
כאשר אנחנו, כמבוגרים משמעותיים בחיים של ילדים, נבין את המהלך המשמעותי שפירטתי כאן, נוכל להגיע אל החניכים שלנו ולעזור להם לזרוח את אורם הטבעי.
