אנחנו שונות בנוף החינוכי.
אמנם יש לנו מפגשים קבועים עם ילדים פעם בשבוע (או יותר) לאורך שנת הלימודים.
אמנם יש לנו אחריות מקצועית בתחום הידע שלנו.
אמנם יש לנו כוונה ליצור מרחב להתנסויות חברתיות.
אמנם יש לנו זכות להיות עדות לתסכולים, להצלחות, להתמודדויות, ללמידה ולהתפתחות שלהם.
אבל…. יש הבדלים מהותיים וגדולים בנינו לבין שותפינו לשדה החינוך (מורים, מדריכי תנועות נוער, מדריכי החינוך הבלתי פורמלי…)
ההבדל הגדול ביותר הוא – שאין לנו ארגון שיהיה הגב שלנו ושותפים שיחזיקו לנו את היד.
במצבי חירום (קורונה, מלחמה…) אין מי שידאג לנו.
אנחנו דיי לבד במערכה.
עלינו בלבד ה- תוכניות החינוכיות, מערכי השיעור, השיח החינוכי, התמודדות עם התנהגויות מפריעות, הפרסום, ההרשמה, הגבייה וכן גם להתמודד עם אי היציבות שמצבי קיצון מביאים איתם כמו מלחמה.
בואו נקרא לילד בשמו – מדריכי ומדריכות החוגים לבד!
אבל… זה לא חייב להיות ככה.
אמנם אין לנו התאגדות רשמית אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולות להתקצב, להתעגל, להיות ביחד.
יש לנו אפשרות להתחבר לעוד מדריכי חוגים, לנהל איתם את השיח החינוכי שכל כך חסר, לשתף בקשיים, בכאבים, בהצלחות ובשמחות.
רק אחרי שחוויתי בעצמי את ההבדל בין עבודה לבד לבין עבודה ביחד – הבנתי עד כמה חשוב שלכל אשת חינוך יהיה מעגל של נשים שהן כמוה.
זה טוב לנו המדריכות.
זה טוב לילדים.
וזה מרים את התחום כולו למעלה.
מה זה אומר להתחבר?
יכולות להיות לזה כל מיני צורות אבל הבסיס הוא – לארגן קבוצה של א.נשים שעוסקים בחוגים לילדים ונוער אשר נפגשת באופן קבוע לטווח ארוך במטרה לשתף, להיתמך, להתפתח ולהתקדם.
אז יאללה, למה אתן מחכות?
התארגנונה!
