כשמרום המרכזית שלי היתה בת שלושה חודשים הצטרפתי לקורס הראשון שלי בתקשורת מקרבת. (אגב, מרכזית זו בעצם מילה קצת יותר מרימה לילדה האמצעית – הזכויות שמורות למדריכת ההורים שלנו)
מי שיזם את הקורס הזה היה אחי הגדול ירדן, היינו נפגשים פעם בשבוע למשך 10 מפגשים: אני, אחיי ירדן ונוה, הוריי חני וניצן ובן זוגי האהוב אייל. בדרך כלל כשאני מספרת על זה לא.נשים אני שומעת תגובות בסגנון: "פששש איזה חזק" אז אכן… זה היה חזק ועוצמתי ואפילו משנה חיים.
מכיוון שהלמידה הזו היתה כה משמעותית עבורי החלטתי שהיא תהיה חלק ממסלול ההכשרה של מדריכות בחוגים שאני מנהלת ולכן החלטתי גם לכתוב את המאמר הזה, כי אולי הוא יתן מוטיבציה גם לכןם להכניס אותה אל מערכות היחסים בחייכןם בדגש למערכת היחסים החשובה ביותר – עם עצמכןם.
התקשורת המקרבת מציעה מודל פשוט שבהתחלה משמש כקביים לצועדים לראשונה בשביליו אך ככל שמתרגלים אותו מבינים שמה שבאמת משנה – זו המהמות. והמהות של תקשורת מקרבת מבחינתי היא לתרום למערכות היחסים שלנו עם אחרים וכאמור – עם עצמינו.
לא אפרט פה על המודל, אותו תוכלו ללמוד מהרשת או ממדריכי התקשורת המקרבת, אבל כן אשתף כיצד התקשורת המקרבת נגעה בחיי ועזרה לי לפתור קונפליקטים רבים (פנימיים וחיצוניים).
גולת הכותרת מבחינתי היא ההבנה שכולנו פועלים כל היום וכל הליל כדי למלא צרכים. כל פעולה שאנחנו עושים ממלאת לנו צורך:
אני ישנה כי זה ממלא לי צורך פזיולוגי
אני מתרגלת יוגה כי זה ממלא לי צורך בתנועה ובשקט
אני כותבת פה כי זה ממלא לי צרכים של נראות, הכרה ושיתוף
אני חושבת שהבנתןם את הרעיון. (טבלאות של צרכים תוכלו למצוא בקלות גדולה אצל חברנו הטוב – Google).
ברגע שהבנתי שכולנו פועלים כדי למלא צרכים התבססה לי ההבנה שגם הא.נשים שנמצאים איתי במערכות יחסים (אישיות, עסקיות, קהילתיות…) פועלים כדי למלא את הצרכים שלהם. הבנה שעוזרת מאוד בזמן קונפליקט / אי הסכמה. כי בעצם הם לא נגדי, הם בעד עצמם.
אני רוצה רגע שתעצרו ותקראו שוב את המשפט הזה:
היא לא נגדי, היא בעד עצמה.
מה זה אומר בכלל? זה אומר שא.נשים אחרים הם אנושיים בדיוק כמונו וזה אומר שיש דברים שחשובים להם בדיוק כמו לנו.
ההבנה הזו היא הדרך הבטוחה לייצר בתוכנו חמלה. כאשר רגש החמלה נדלק בתוכנו אנחנו הרבה יותר פנויים להקשיב ולהיות אמפטיים לצד השני. כלומר, החיים האלה שלמדנו בהם שהדרך לחיות אותם היא בתחרות ושזה תמיד או או – או אני או אתה – היא הבנה שגויה. האמת היא – שהחיים האלה יכולים להיות – גם וגם.
גם את יכולה לקבל את המענה לצרכים שלך וגם אני.
תחשבו כמה זה מטלטל את עולם החינוך הישן בו למבוגר היו צרכים והילדים היו ממלאים אותם: למבוגר היה צורך בכבוד והילד היה צריך לתת אותו, למבוגר היה צורך בשקט והילד היה צריך למלא אותו… וזה מטלטל עוד את עולם החינוך שבא לאחר מכן בו הילד הפך למלך וקיבל מענה לכל גחמותיו והצרכים של ההורה נזרקו הצידה.
בעולם החינוך החדש אנחנו מבינים שיש אפשרות אחרת – גם המבוגר וגם הילד יכולים לקבל מענה לצרכים שלהם והם לא חייבים לבוא אחד על חשבון השני.
איך הקסם הזה קורה?
ממש לא במטה קסמים. אלא, בעבודה קשה שלנו המבוגרים לשנות בתוכינו דפוסי עבר ולקדם עבודה פנימית. לשאול שאלות קשות. לדבר רגשות. למצוא שותפים לשיח הרגשי, לנרמל את המחשבות והרגשות שלנו. להיחשף, להיות פגיעים… זו הדרך בה משתנים. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי.
האמת, זה לא רק אפשרי, זה הכרחי!
זה הכרחי שהתנועה הפנימית הזו תתרחש בכל מבוגר.ת שיש לו/ה מגע עם ילדים, בכל הורה, בכל מורה, בכל מדריכ.ה.
איך מתחילים את השינוי? הדרכים הם רבות אבל אם לא תבחרו באחת מהן השינוי לא יקרה מעצמו. אם תרצו להתייעץ אתם.ן מוזמנים לכתוב לי ונחשוב ביחד.