אתן ודאי מכירות את זה שילדים נמנעים מלעשות משהו ולו רק בגלל הפחד מתחושת הכישלון.
למה אני מניחה שאתן מכירות את זה?
כי גם אנחנו כנשים מבוגרות חוות את זה.
מדובר בחוויה אוניברסלית שתוקעת אותנו בדרך להתקדמות האפשרית שלנו.
יש לנו איזה קול קטן בראש שאומר שאם זה לא מושלם, עונה על הציפיות שלי ושל הסביבה, אם זה לא מקצועי – אין לזה מקום. לכן מלכתחילה לא כדאי לי לנסות. ככה אנחנו בעצם מגנות ושומרות על עצמינו מאכזבות אפשריות.
כפי שאמרתי, הקול הקטן הזה נמצא בכולנו, במבוגרים ובילדים.
כשילדים מגיעים לחוגים שלנו אחת המטרות זה לעודד אותם לנסות, לפתח את האומץ להביע את עצמם באופן אותנטי ויצירתי.
ההסכמה הזו תומכת בנו בדרך להגשמת המטרה.
כשהילדים מבינים שאצלנו בחוג אין בכלל אפשרות לטעות, אף אחד לא יתאכזב מהם, שמה שהם יביאו יהיה מצוין ושההצלחה נמצאת בעצם הניסיון עצמו – הם מצליחים לשחרר בתוכם את הקול הקטן והמעכב ומאפשרים לעצמם לפרוש את כנפי הדימיון שלהם.
