אתמול גללתי בפייסבוק ונתקלתי בפוסט על נערה ספורטאית שזכתה בתחרות כלשהי. הפוסט שותף על ידי דף המועצה שהיא גרה בה. המשכתי בגלילה ואז חזרתי אחורה לאותו שיתוף… נזכרתי שראיתי בעבר שיתופים שכאלה המתגאים בילדים ובנערים ספורטאים שזכו בכל מיני תחרויות. תהיתי לעצמי מתי והאם ראיתי אי פעם פרסום כזה על אחד מתחומי האומנות – ציור/פיסול/שירה/תיאטרון/נגינה וכו'…
זה גרם לי לתהות על הסיבה לכך.
האם הסיבה טמונה ב'נשיות' מקצועות האומנות?
או שהיא בכלל קשורה בכך שבמקצועות האומנות לא קיימות הרבה (אם בכלל) תחרויות?
אם נסתכל 'למעלה' נראה ש'התרבות והספורט' נמצאים תחת אותו משרד ממשלתי ואם נחזור לשטח נראה שמתקני הספורט נפוצים הרבה יותר ממתקני התרבות. למשל כמעט בכל ישוב נוכל למצוא מגרשי ואולמות ספורט. מה בנוגע למתקני התרבות? סטודיו למחול? סטודיו לציור? אולמות תיאטרון? קונסרבטוריום? ודאי שנמצא אותם הרבה פחות.
אפשר להגיד שזה קשור לביקוש.
אני חושבת שזה קשור יותר להסללה ונגישות.
חשוב לי רגע לעצור ולהגיד שזה לא שיש לי משהו נגד ספורט חלילה, אני משתמשת בו כרגע כנקודת השוואה לתחום התרבות בחיי ילדים וילדות.
יתרונות האומנות והיצירה על נפש האדם ידועות בחשיבותן, ככל שילדים יחשפו בגילאים צעירים יותר להשראות מתחומי האומנות, השירה, הספרות, התיאטרון – כך רוחם ונפשם תתעשר ותתרומם.
ילדים הגדלים בחברה המעודדת ומאפשרת לצרוך תרבות ואומנות גדלים עם סל כלי הבעה רחב דרכו הם יכולים לווסת רגשות, לבטא רצונות, מחשבות ורעיונות.
למרות שכל היתרונות הללו ידועים לכל, מה הסיבה שתחום זה לא מקבל את הבמה הראויה לו?
תרבות היא צורך אמיתי לגוף ולנשמה, ממש כמו ספורט ולא איזו פריבילגיה.
לטובת שינוי המצב הקיים התנועה צריכה להיות משותפת – יותר תקציבים והשקעה בתחום יובילו לכך שיותר ילדים וילדות יעשירו את חייהם בתרבות ואמנות ויותר ביקוש מהשטח יגרום לכך שיופנו לתחום עוד תקציבים ומשאבים.
ועד שכל אלה יתרחשו – החשיפה לאומנות ותרבות נמצאת בידיים שלנו – השפע קיים והבחירה נתונה.
