מה באמת מעסיק ילדים?

יום ראשון, 07:00, רגע לפני שיוצאים לגנים ויער התינוק המתוק שלי החליט להאריך שינה (טפו טפו) מה שאומר שהתפנו לי ולבנותיי מספר דקות איכות משותפות.
מרום מצאה כדור טניס וביקשה שנשחק, התיישבנו על השטיח והתחלנו לגלגל. ים מיד הכריזה שהיא סיימה עם ארוחת הבוקר ושגם היא רוצה לשחק איתנו.
התיישבנו על השטיח שלושתינו וחשבתי לעצמי שזו הזדמנות נהדרת לשחק ביחד עד שיער יתעורר. איזה כייף!
אז זה שלא…
מיד התחילו ויכוחים סביב מי תשב איפה ואם נשב בפיסוק רגליים שנוגע בכפות הרגליים אחת של השניה או במרחק אחת מהשניה.
ומה יהיה סדר המסירה?
במעגל או הלוך חזור לאמא?
האנרגיה בין שתי בנותיי התחילה להסלים ובשניה הראשונה זה כמובן ביאס אותי כי אני דמיינתי אידיליה משפחתית של משחק משותף לפני הגן ומה שקרה בפועל זה ריבים, ויכוחים, ים נעלבה והסתתרה מאחורי, מרום כעס ונשכבה על הבטן.

לשמחתי הבאסה הזו עברה לי בגוף רק בשניה הראשונה כי מיד אחריה הזכרתי לעצמי שהתובנה שקיבלתי לפני כמה שנים בחוגים שאני מדריכה לגמריי רלוונטית גם בנוגע לבנות שלי.
האמת שזו תובנה דיי פשוטה והגיונית, פשוט קל מאוד לשכוח אותה.
והתובנה היא – שהרבה יותר מעניין את הילדים שלנו להתעסק בקשרים החברתיים עצמם! הרבה יותר מעניין מהמשחק עצמו!

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה:

'יאללה מה זה משנה מי יושבת איפה? העיקר שנשחק!'

התחלפה במחשבה השניה:

'זה ממש משנה איפה כל אחת יושבת!'

עבור ילדים זה ה-דבר שמעניין אותם! מי יושבת איפה! (תכלס, אם נודה באמת, גם למבוגרים, אבל זה כבר לפוסט אחר…)

אז מה עשיתי בזמן אמת?
קודם כל הזכרתי לעצמי לנשום עמוק. זה שאני אתעצבן ממש לא יתרום לאף אחת מהן ובטח לא לי.
הדבר השני שהזכרתי לעצמי זה שזה רגע יקר מפז בו אני יכולה לתת להן מקום בטוח להתאמן על איך אני מקבלת/לוקחת מקום במשחק, על לתת מקום למישהי אחרת, על להתנהל כאשר אני לא מסכימה עם מישהי, על להעלב… בעצם מדובר על להתאמן על מערכת יחסים.

אז בפעם הבאה שאנחנו רואים ילדים או ילדות מתווכחים או רבים על מי יהיה ראשון או מה יהיה סדר המשחק – אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו לא למצוא להם פתרונות מהירים, אלא לתת להם את המקום הבטוח והנעים להתאמן על מערכות יחסים.