״שלום לכולם״
״אני רוצה שנתחיל, בואו נתיישב״
״בבקשה תהיו בשקט אני רוצה שנתחיל״
״טוב אני אחכה לשקט״
״אתם לא רואים שאני מחכה?״
״עוד מעט יגמר הזמן שלנו, קדימה״
״שששש״
״אני פשוט אחכה עד שיהיה פה שקט״
״שקטטט!״
מכירה את החוויה?
אם כן, כנראה שאת מזדהה עם הסיטואציה בה אשת חינוך עומדת מול קבוצה של ילדים שמדברת.
וכפי שאת יודעת – קבוצה של ילדים שמדברת ביחד בתוך חדר סגור זה לא הדבר הנעים ביותר לאוזניים.
בכל יום המון נשות חינוך חוות זאת – רבע מהמפגש ״הולך״ על ניסיונות של יצירת שקט.
הרי זה הגיוני שאנחנו רוצות להפסיק את הרעש:
״חשיפה לרעש מפריע (זמני או ממושך) גורמת להגברת קצב הנשימה, הגברת קצב פעימות הלב, הגברת צריכת האנרגיה בגוף, עליית לחץ הדם, הזעת יתר, פגיעה במערכת העיכול, עלייה ברמת האדרנלין בדם, עליה בריכוז השומנים בדם והתכווצות שרירים. רעש מפריע גורם לעייפות, מתח, פגיעה בכושר הריכוז ועצבנות.״
(ויקיפדיה)
לשהות בסביבה רועשת זה דבר קשה, בטח ובטח כאשר זו סביבה בה את צריכה להוביל ולחנך.
לא סתם חלק מתקנות הבטיחות בעבודה כוללות את התקנה ׳מפגעי רעש ומטרדי רעש׳.
לא רק שעבודה בסביבה רועשת זו חוויה קשה לאורך זמן לאנשי החינוך, היא גם פוגעת בתלמידים שזקוקים לשקט כדי לחוות למידה והתפתחות.
בסביבה שקטה יש אפשרות להקשיב, לנהל שיחה, לחשוב, להשהות תגובה, לעבד מידע, להביע את עצמי,
אשת החינוך אשר רוב המפגש טרודה בניסיונות של הפסקת הרעש לא מוצאת את המרחב, הזמן והכוחות לעשיית החינוך הזקוקה לשקט.
איך מייצרים שינוי?
אם תשאלו אותי, הרבה ממנו תלוי במספר הילדים הנמצאים בקבוצה/כיתה.
ככל שהמספר עולה כך אתגר הרעש גדול יותר.
אך מכיוון שלרוב מספר הילדים בכיתה/קבוצה הוא לרוב לא בשליטתנו – בואו נתמקד במה שכן בשליטתנו.
השאלה הראשונה שתעזור לנו היא לשאול את עצמינו – למה בעצם הילדים מדברים כל כך הרבה בינם לבין עצמם כרגע?
מספר גורמים אפשריים:
- זמן קשב אובייקטיבי – בעידן שלנו באופן אובייקטיבי לילדים קשה להתרכז לאורך זמן. אפשר לקשר זאת לתרבות המסכים ומהירות של תחלופת המידע שעובר לנו מול העיניים. לכן, כדאי שנשים לב שההסברים שלנו קצרים, קולעים ובלי ׳הרצאות׳ מיותרות. אם הייתי צריכה לחלק את המפגש באחוזים הייתי מקדישה 20% לזמן קשב ו80% זמן של פעולה שלהם בו הם אקטיבים.
- רלוונטיות התוכן – חוסר רלוונטיות של התוכן לילדים או פער בהבנה של הילדים את הרלוונטיות של התוכן לחייהם. (מכירה את המשפט ״איך המשחקים האלה קשורים לתיאטרון?״) – עלינו לשים לב שהרלוונטיות של מה שאנו עוסקים בו ברורה להם. האידיאל הוא שיהיה להם חיבור רגשי שיעורר בהם מוטיבציה.
- אמפתיה לשלב ההתפתחותי שלהם – הגירוי החברתי שנמצא מולם חזק וקשה להם להתאפק ולא ליצור קשר עם החברים מסביבם, ההתנהגות הזו תואמת גיל. ככל שאנחנו נצליח למצוא בתוכינו את האמפתיה לצורך שלהם שמבקש לקבל מענה – הם יוכלו לראות בנו דמות סמכות בטוחה שרואה אותם ואת הצרכים שלהם.
- ׳רעש בעיניים׳ – מרחב מבולגן ועמוס בחפצים וגירויים יוצר עומס קוגניטיבי אשר מקשה על הקשב. עלינו לדאוג לסביבה נקיה מגירויים אשר מעמיסים על המוח, עדיף שלכל חפץ יהיה את המקום הייעודי לו ושהוא יהיה ברור לכלל חברי הקבוצה – היכן מניחים את התיקים, היכן מניחים את הניידים, היכן תולים את המעילים…
מה עוד יעזור לנו?
לבחון בכל מקרה מחדש מהיכן נובע חוסר השקט, מה הצורך שהם מבקשים למלא – האם הם אחרי שיעור ספורט ועוד לא ׳הורידו דופק׳, האם הילדים כבר זמן רב נמצאים במנח סטאטי והם זקוקים לתנועת לטובת המרצת הדם, האם הם לא מבינים את רלוונטיות הנושא הנלמד לחייהם ואז ניתן לעזור להם להבין זאת, האם ישנה סוגיה חברתית מסעירה שמסיתה את תשומת ליבם כרגע.
להבין את השלב ההתפתחותי שלהם מבחינה חברתית ואת הכמיהה שלהם לחיזוק הקשרים החברתיים – להזכיר לעצמך : הם לא נגדי, הם בעד עצמם.
להחליף את הבקשות המילוליות של שקט ואיסוף הילדים בסימן מוזיקלי מוסכם (הקשה על קערה טיבטית למשל) או השמעת שיר שבסופו כולם יודעים שמתיישבים בכיסאות- מיתרי הקול שלך יודה לך.
ולפעמים גם כל אלה לא יעזרו ואז כל שנותר לנו הוא לעמוד על הגבולות שלנו – לשמור על הקול שלנו, לא ׳לאבד׳ את זה.
אם את מרגישה מוצפת ומתוסכלת הרשי לעצמך להביע זאת מולם במילים, כפי שהיית רוצה שהם יביעו זאת בפניך – מי שלא מורגלת בכך זה משהו להתאמן בו.
את בסה״כ הגעת ליום העבודה שלך במטרה לעסוק בחינוך ותיאטרון.
הם בסה״כ מתנהגים כמו שילדים מתנהגים.
וביחד צריך למצוא את הדרכים למלא את הצרכים השונים והמשתנים של כל השותפים.
