ועכשיו תתחלקו לזוגות

אין מדריך או מדריכה שלא מכירים את האתגר הגדול בחלוקה לזוגות בקבוצות של ילדים. 

לתחושתי מצאתי לקושי הזה את הפתרון האולטימטיבי, ממליצה לקרוא עד הסוף 😉

"עכשיו אנחנו נתחלק לזוגות. בזוגות אני מבקשת שתמציאו סצנה בה תביעו בעזרת הגוף שלכן את המקום הבדיוני שהדמויות נמצאות בו. למשל: תנסו להיזכר איך אתן מתנהגות במקום קר ותביאו את זה לבמה, איך אתן מתנהגות במקום מאוד גבוה ותביאו את זה לבמה…. אני מזכירה את שלבי העבודה: אתן בוחרות את מי אתן משחקות, איפה אתן נמצאות ומה קרה בניכן. אז יאללה בואו נתחלק לזוגות" 

זו משימה שלקוחה מאחד ממפגשי התיאטרון שלנו. 

בדמיון שלי – צ'יק צ'ק התחלקנו לזוגות, 15 דקות עבודה על הסצנות ועוד 10-15 דקות להצגת הסצנות במליאה.

במציאות – 15 דקות 'נשרפות' על חלוקה לזוגות.

ברגע הראשון – תסכול גדול, לא נשאר עוד זמן רב למפגש וחשוב לי שהן יצאו ממנו בחוויה שהן קיבלו במה ולמדו משהו…

ברגע השני – תזכורת לעצמי: הן מתעכבות על זה כי זה חשוב להן. 

אז מה בעצם מעסיק אותן כשהחלוקה לזוגות כל כך מאתגרת?

המיקום החברתי שלהן.

השייכות שלהן.

אם הן בוחרות להתעכב עליו זה זה כנראה הנושא שער בהן כרגע. 

זה כל כך בוער בעצמותיהן ששום דבר אחר לא מעניין באותו הרגע.

זה ממש הישרדותי:

המקום שלהן בקבוצה.

הקבלה שלהן לחברה.

שירצו אותן.

שיראו אותן.

ואז אני שמה את התוכניות שלי לכמה דקות בצד ונותנת להן להתנהל.

לא נבהלת.

לא ממהרת.

נותנת להן כמה רגעים להגיע לפתרון בעצמן ומשאני רואה שהן צריכות את עזרתי אני מתערבת.

עוצרת את השיח בניהן ומתחילה לשאול שאלות ובעיקר להקשיב למה שהן מעלות ולתת תוקף ונראות לרגשות שהן מציפות.

"אני רואה שחשוב לך להיות היום בזוג עם ***"

"אני שומעת ממך שהיום לא מתאים לך לעבוד עם ***"

*אני רואה שנעלבת כש*** אמרה שהיא לא רוצה להיות איתך בזוג. זה באמת מעליב"

זה נושא מורכב

זה נושא מציף

זאת עבודה יומיומית

אבל זה מה שחשוב להן באמת

ואני פה כדי לעזור להן למצוא את המקום הטוב שלהן בקבוצה 

מקום בו ירגישו שייכות

מקום בו ירגישו אהובות

מקום בו ירגישו יכולות:

יכולות להביע את עצמן ואת הרגשות שלהן

יכולות להביע את הרצונות שלהן וההעדפות שלהן

יכולות להתאמן על להיות חברות אחת של השניה.

אז מה יעזור לנו לעזור להן?

הקשבה – אבל אחת כזאת עדינה, שמקשיבה לא רק למילים שיוצאות מהפה אלא גם לבקשות הנסתרות של הלב. אחת כזאת ששמה בצד את השיפוטיות והביקורתיות.

שאילת שאלות – שאלות שמבררות את הכוונות הגלויות והסמויות. שמבררות מה הם הצרכים שנמצאים מתחת ומבקשים לקבל מענה.

ופינוי מקום – מקום לבקשות שלהן, למשאלות הלב, למה שחשוב להן באמת.

_"אני גאה בכן על הסצנות שהצגתן ועוד יותר גאה בכן על כך שהגעתן לפתרונות_"

זה המשפט איתו סיימתי את אותו מפגש.

ואיך נפתרה החלוקה לזוגות?

אני והן גילינו גמישות – מישהי אחת ביקשה להמציא סצנה לבדה ובת הזוג שלה להצטרף לשלישיה. וכך הוצגו כמה סצנות בזוגות, כמה סצנות בשלישיות וסצנה אחת של ילדה אמיצה אחת שבחרה לעלות לבד על הבמה. 

ויותר חשוב מזה שביצענו את המשימה, חווינו ביחד חוויה של התפתחות כקבוצה שפועלת ביחד למען מטרה משותפת.